<h1>או"ז שו"ת סימן תשמ"ה</h1>
<h2>דף יח:</h2>
תשובה לה"ר אביגדור הכהן. ראיתי מעין המתגבר. עוקר הרים ומשבר. המסביר סבר ומשביר שבר. במאמר יושר ודבר פשר מפרש ומישר. מאושר באושר ומעולה בעושר. התורה וסברא ברורה ושיטה ישרה ושמו ה"ר אביגדור הכהן שיחיה. עשיתי כאשר צויתני והתבוננתי בדבריך ומטיבותיך ולא מנזיזותיך אכתוב מיעוט דעתי פעם שנית על המעשה אשר כתבת וז"ל בפנינו ח"מ בא ברוך בר הושעיא ואמר קדשתי את בלנדא בת דודי ר' עזריה והביא שטר אחד לפנינו וחתומים שנים עליו וזה לשון השטר בפנינו ח"מ בששי בשבת בששה ימים לירח כסליו שנת חמשת אלפים לבריאת עולם קידש ברוך בר הושעיא את מרת בלנדא בת ר' עזריה בד' תפוחים גדולים וכך אמר לפנינו תרצה להתקדש לי באלו תפוחים גדולים ואילו יהיו עדים ואמרה לו הן אני רוצה להתקדש לך באלו התפוחים ונתנם לה מידו לידה וכך אמר לה בפנינו הרי את מקודשת לי באלו התפוחים כדת משה וישראל ואתם עדים וקיבלה אותם לשם קידושין. אליה בר יוסף. משה בר' ישראל. עכ"ל לשון השטר ואנחנו לא ידענו אם הוא זה כתב ידם של החתומים אם לאו ואחר שבוע חזר ברוך הנזכר והודה בפני הקהל כי כל מה שאמר שקר הוא והשטר הנזכר הוא פלסתר גמור כי מעולם לא קידשה והזמין עצמו לישבע על כן נראה בעצמו כי אין מקום (לשכן) [לישען] עליו. ועוד אמר ברוך בר הושעיא כי מעולם לא אמר לכתוב שטר זה אלא אביו נתנו לו כך כתוב וחתום עליו אלישע לבא וגם אביו אמר כן ועל החתום השני אמר ברוך הנזכר שהזקיק אותו לחתום שקר וחתם והחתומים באו לפנינו ושאלנו את פיהם על חתימת שמותם שבשטר אם הוא כתב ידם והם ענו ואמרו שאין זה כתב ידינו ומעולם לא ראינו שקידשה ועוד הזקקנו אותם לכתוב לפנינו חתימת ידם אריש מגילתא והקפנו לחתימת שמותם שבשטר ולא נתברר לנו הדמיון יפה. ור' עזריה אמר כי בתו הנזכרת אומר' שלא נתקדשה לו מעולם לברוך זה הנזכר וגם אחרי כן שאלנו את פי האשה עצמה ואמרה שלא קידשה ברוך מעולם. ועוד גזרו ב"ד בפרגא ובמנטואה ובוורונא על כל איש בין קרוב לעדים החתומים בין רחוק המכיר חתימת השטר שיבוא ויעיד האמת ולא נמצא מכיר לחתימות הללו אך אחיו של אלישע לבדו העיד על חתימת אחיו שהוא מכירה שהיא חתימתו כללו של דבר הרבה דרשנו וחקרנו ולא מצאנו לחתימות הללו מכירים לא בפרגא ולא במנטואה ולא בוורונ' ולא בציבדד אך אחיו של אלישע לבד הוא העיד על חתימת אחיו ואין אחר אתו ע"כ לשונך. והנני כותב לכבודך כי כן דעתי כאשר כתבתי אליך בכתבי הראשון שאין כלל כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט דארפ"ק דגיטין [ג' ע"א] ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצוים לקיימו ליבעי תרי ושנינן בדין הוא דקיום שטרות נמי לא לבעי כדרשב"ל דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עגונא אקילו בה רבנן והתירו בעד אחד שמעינן מהכא דכל היכא דחתימי סהדי בשטרא אי אתי האי ומערער ואמר לא היו דברים מעולם לא משגחינן ביה מד"ת כלל ואע"ג דקיימא בחזקת איסור אשת איש שרינן לה להנשא אלא דאחמור רבנן ואצרוך קיום בתרי והכא משום עיגונא אוקמוה אדאורייתא ושרו בחד לקיומיה משם יש לי ללמוד לכל שטר שהעדים חתומים עליו שהוא כשר בין באיסורא בין בממונא אע"פ שלא נתקיים בחותמיו אלא דמדרבנן בעי קיום משום דנקל לכל אדם לחתום שני בנ"א. וה"נ אמרי' לקמן [שם ה' ע"ב] בפלוגתא דר' יוחנן ור"ח דבפני כמה נותנו לה דבשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי דמ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין [עיין שם בתוספות ד"ה והא] ופרכי' והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין ושנינן ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין פי' כגון קיום שטרות ותו פרכי' הא ודאי בדרבנן בקיום שטרות עד נעשה דיין. והני מילי נמי אמרינן פ"ב דכתובות [כ"א ע"ב] הנח לעדות דר"ח דאורייתא וקיום שטרות דרבנן וכן פר"ח רפ"ק וז"ל בדין הוא דקיום [שטרות נמי] לא מיבעי כדרשב"ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומדרבנן הוא דאפי' בחד סגי בכל השטרות ורבנן הוא דאצרוך קיום בכל השטרות דעלמא והכא משום עיגונא אקילו רבנן שיהא עד אחד נאמן בגיטין דייקינן מינה דקיום שטרות דרבנן דאי דאורייתא השטר בחזקתו והטוען בו עליו להביא הראיה מידי דהוה אעדים בעלמא וכל ישראל כשרים בו והטוען כי הוא פסול עליו להביא ראיה עכ"ל. והא דפריך תלמודא רפ"ק דגיטין בתר דאוקמה כרשב"ל האי לקולא היא חומרא היא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והשתא אי איתא לדרשב"ל היכי מצי פסיל ליה ההיא לא קשיא דה"נ פרכי' לעיל לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ופר"ח התם האי חומרא הוא דאי אתא בעל ומערע' ואמר לא לשמ' כתבתי ומייתי סהדי בהאי ופסיל ליה לגט ואילו שנים היו מעידים מתחילה בפנינו נכתב ונחתם לא היה יכול לפוסלה עכ"ל ה"נ יש לפרש בדברי רבא דהכי פריך דמייתי סהדי ופסיל ליה ורבינו יצחק פירש דהא דמסיק חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה לאו פסיל ליה ממש דאמרי' לקמן בפרקין [ו' ע"א] [רב חנן משתעי] רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא אי מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא צריכנא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, אלא ה"פ חד אתי בעל ומערער ויוציא לעז על הגט לומר פסול הוא אבל בתרי לא אתי לערער שיודע שלא יאמינוהו העולם. הלכך אתבריר לן דכל היכא דחתימי תרי אגיטא או אשטרא ואע"ג דצוח ואמר להד"ם לא משגחינן ביה ולא מידי מדין תורה כלל אלא דמדרבנן בעי קיום וכי אצרוך רבנן קיום לחומרא כגון גבי גט שלא להנשא בלא קיום או גבי שטרא דלא ליגבי בלא קיום, אבל בשטר קידושין דלהתיר אשת איש היכא דחתימי בי תרי אשטר קידושין ולא הוחזקו בשמותיהן ובשמות אבותיהן לא אקיל רבנן לומר דלא ליהוי מקודשת בלא קיום.
ואתה אדוני כתבת בכתבך זה השני וז"ל דכל היכא דאיתמר בתלמוד קיום שטרות דרבנן מיירי שאין נתבע טוען מזוייף אלא פרוע ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו (דאין) [דאי] טוען מזוייף מדאורייתא נמי בעי קיום ולמ"ד א"צ לקיימו משכחת לה קיום מדרבנן כגון דליתיה ללוה ובא להוציא מלקוחות ומיתומים א"נ מחיים ובא ליפרע מנכסיו שלא בפניו עכ"ל. ומטובתך נראה בעיני שהיא כשגגה שיוצאה מלפני השליט מדפרכינן ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי ושנינן דבדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדרשב"ל, והא התם קאמר לא היו דברים מעולם וטעין דמזוייף הוא ואפי' אם שנינן לה כדרשב"ל דכי עבדינן תקנתא היינו לכי אתי בעל ואמר מזוייף הוא לא כתבתי מעולם ושנינן שאפי' אם יבוא ויאמר כך לא נשגיח בו (דרשב"ל) דהיינו פלוגתייהו דלרבה לא חיישינן שמא יערער ויאמר לא כתבתי כלל אלא שמא יאמר לא כתבתי לשמה ורבא אמר שמא יבוא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו כלל שיהיו העדים מצויין להכיר חתימת ידי עדים ועלה שנינן כדרשב"ל ומסקנא רבה אית ליה דרבא, אפי' אם תדחוק עצמך לפרש אם שיטתך לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו כגון שמודה שכתב הגט אלא שלא לשם זאת הא ליתא כלל דא"כ היינו דרבה ועוד אכתי ניחוש שמא יבוא ויערער ויאמר לא כתבתיו כלל וזיוף הוא וליבעו תרי אלא ליתא כלל למה שכתבת אלא אמת הדבר דאפי' טוען מזוייף לא בעי קיום כ"א מדרבנן. ואעידה לי עדים נאמנים את רבי' שלמה זצ"ל ואת רבי' שמואל זצ"ל ואת רבי' שמשון בשם רבי' יצחק זצ"ל. רבי' שלמה פירש בתחילת גיטין בדברי רשב"ל נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינש לזיופיה עכ"ל ורבי' שמואל פי' בפ' גט פשוט [ק"ע ע"ב] ואיבעית אימא במודה מערער שכתבו לשטרו שביד זה (פלוני) [פליגי] ואמר מערער לא מסרתיו לך וממני נפל השטר ומצאתו א"צ לקיימו דלא דמי לשאר דינין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפי' אם היה זה מערער ואמר לא כתבתיו לא היה לנו לחשוד את הלוקח בכך שלא נחשדו ישראל על כך לעשות שטרות מזוייפים אלא שהחמירו חכמים להצריך קיום היכא דמערער עליה עכ"ל. ובפ' מי שהיה נשוי [צ"ב ע"ב] בההיא דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בע"ח דראובן וקא טריף לה מניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה את לאו [בעל] דברים דידי את וקשיא ליה לרבינו יצחק מאי נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון בההיא שמעתא כתב רבי' שמשון לפום אורחיה וז"ל ור' מדקדק דאי בעל חוב אינו יכול למצוא עדים לקיים שטרות ואמר דראובן יכול לטעון מזוייף לפי שהוא יודע בברור אם הוא מזוייף אבל שמעון מספק אינו יכול לטעון מזוייף הוא אז נ"מ טובא וכן היורשין מספק אינם יכולים לטעון מזוייף הוא על שטר שהוציאו על אביהן אע"פ שאין בע"ח יכול לקיימו. ואל תתמה א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שהרי מן התור' אין שום שטר צריך קיום העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום דלא אמרינן החתים עדים שאינו מעצמו דאע"פ שהוא חשוד על הממון מירתת לכתו' שטר מזוייף פן יכירו ב"ד זיופו הלכך כי תקון רבנן קיום כנגד טענת מזוייף ה"מ כי אמר לוה דקים ליה בגויה אבל (בני) [יתמי] ולקוחות כנגד טענתם של זיוף לא הצריכו חכמים עידי קיום הואיל ולא קים (ליה) [להו] בגויה אם מזוייף הוא אם לאו עכ"ל הרי כתב דאפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום אפי' טוען האי מזוייף הוא אע"ג דלא נשאר זה הפירוש היינו מקושיא דפ' המוכר את הבית [ע"ש בתוס' כתובות ד"ה דינא] אבל זאת הסברא נשארה ברורה הלכך איתבריר לן בין בגיטי נשים דהוא איסור ערוה בין בשטרי ממונא דאפי' אי טען מזוייף הוא ולא היו דברים מעולם א"צ שום קיום מד"ת אלא מדרבנן בעי קיום הלכך איתבריר לן דכל היכי דחתימי תרי אשטרא ולא הוחזקו שוי' בשמותיהן ובשמות אבותיהן אי גט הוא שרינן להנשא בלא קיום ואי שטר חוב הוא מפקינן ממונא אפומיה ואפי' האי צוח ואמר לא כתבתיו מעולם לא משגחינן ביה מדין תורה אלא מדרבנן אחמור רבנן לקיומ' וגט משום עיגונא שרו בחד. הלכך הא דאתינן עלה שאותו ברוך שהביא שטר קידושין לפניכם והעדים חתומים בו מיד כשנקרא השטר בב"ד הוחזקה מקודשת מדין תורה דנהי דאחמור רבנן דאצריך קיום בגט ובשטר גוביינא שלא להנשא לשוק ולא להוציא ממון עד שיקיים הגט או השטר אבל להקל ולהתיר אשת איש הואיל ומדין תורה מקודשת ואסירא לשוק לא אקילו רבנן לאצרכוה קיום ואי לא מקיים תשתרי הלכך ודאי בעיא גיטא.
ואי משום דקאמרי (סברי) [סהדי] אין זה כתב ידינו בהא לית לן להתיר' הואיל שהובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד והוחזק בב"ד שוב לאו כל כמינייהו לימא לא חתמנו מעולם דלא אתי על פה ומרע לשטרא וראיה לדבר אני מביא בפרק בתרא דשביעית [מ"ה] שטרי חוב המוקדמין פסולין מפני שהוא מייפה את כחו והמאוחרין כשרין מפני שהוא מגרע את כחו ואמרי' עלה בירושלמי [הל' ג'] מי מודיע לנו שהוא מוקדם שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר. ופרכינן לא כן אמר רשב"ל עשו דברי החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד פי' והאיך מגידין וחוזרין ומגידין. ומשני תמן אותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר פי' שהן עוקרין גוף העדות אז אינם נאמנים ברם הכא הוא על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו הא למדת דעדים החתומים על השטר ובאו ואמרו אין זה חתימתינו שאינם נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא. ויש לי ללמוד משם דרשב"ל איירי אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר שאל"כ מאי פריך מניה לר"י הו"ל לשנויי דלא איירי רשב"ל אלא היכא שכתב ידן יוצא ממקום אחר אז ודאי החתומים אינם נאמנים שהוא מוקדם. כי אמר ר' יוחנן בשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ונאמנים לומר אפי' לא חתמנו מעולם וכ"ש מוקדם, אלא מדלא משני הכי (אלא) ש"מ דקים ליה דרשב"ל איירי אפי' באין כ"י יוצא ממקום אחר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ותו לא מהימני לומר לא חתמנו אבל לדידי דפרישנא דדוקא שהוחזק בב"ד איירי רשב"ל ליכא למיפרך אמאי לא אוקי דר"י בשלא הוחזק בב"ד, דמסתמא הוחזק בב"ד דקתני שטרי חוב מוקדמין פסולין דמאן קא מגבי ביה ומאן קא פסל ליה אלא בי דינא. ואתה אדוני כתבת דה"ק לא חתמנו כל עיקר כלומר לא חתמנו באמת כל עיקר השטר אבל על השקר חתמנו ונפלאתי מי הזקיקך לפרש כך ומאי קשיא לך דתימא הכי דאפי' היתה בידך ראיה בע"א ממקום אחר לא היה לסמוך ע"פ זה באיסור דאשנויי לא סמכינן ורבינו שמשון לא פי' כך בפירושיו וזה לשונו פי' קשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם ורוצה לתרץ שעדים עצמן החתומים על השטר נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדר' שמעון בן לקיש דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר (דאין) [דאי אין] כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתובות [י"ח ע"ב] ומשני ההיא דרשב"ל כשאומרים לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל כאן מודים שחתמו ואין עוקרין עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו עכ"ל הרי פירש שאומרים לא חתמנו ולא פי' כדבריך שאומרים לא חתמנו אמת אלא שקר ואע"ג דפי' דלא כוותי דמוקי מילתיה דרשב"ל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אפ"ה ראיה היא לדברי דפי' דהיכא דכ"י יוצא ממקום אחר אפי' מדרבנן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל אין כ"י יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו מדרבנן אבל מדאורייתא לא אפי' לא חתמנו כלל ושמעינן נמי מדפריך מרשב"ל לר' יוחנן דהלכתא כר"י מיהו מזה יש לי לומר משום דבעי לפרושי לדידיה נמי למתני'. מיהו אתבריר לן דהלכתא כרשב"ל כדפרי' לעיל מההיא דגיטין וכתובות ואיירי נמי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ושוב אינם נאמנים לומר לא חתמנו הלכך כל היכא דחתימי תרי אשטרא או אגיט' וכ"י יוצא ממ"א או אפי' אין כ"י יוצא ממ"א וקראוהו ב"ד הרי הוחזק ואין החתומים נאמנים לומר לא חתמנו וראיה לדבר אני מביא דאמרי' בפ"ב דכתובות ירושלמי [הלכה ג'] וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לקרוב בין לרחוק בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרי מבודין היינו הרי אלו נאמנין פי' מדלא קתני מבדין [ולפנינו הגירסא מבדין] היינו אלא מבודין היינו משמע שאומר מעושין היינו מתחיל' לשקר משנחקר' עדות' בב"ד אמרי מבודין היינו אינן נאמנין רשב"ל אומר עשו עדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' עדותן א"ר יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן [או שהי' כתב ידן] יוצא ממ"א אינם נאמנים פי' הא דקתני כמי שנחקרה עדותן היינו שנחקרה עדותן ונמצאת מכוונת שאינם מכחישין זה את זה דאי נחקרה דקתני שהעידו האמת פשיטא שאינם יכולים לומר מבודין היינו וה"פ משנחקרה עדותן בב"ד שהיא מכוונת ששניהם מכוונים ואינם סותרים זה את דברי זה ואמרי מבודין היינו מה שהעדנו אינם נאמנים אבל קודם לכן נאמנים מיגו דאי בעו הוו מכחשי אהדדי ונמצאת עדותן בטילה מאליה, ואתא רשב"ל למימר דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ונמצאת מכוונת ואינם נאמנין לומר שוב מבודין היינו ואע"פ שאין כ"י יוצא ממ"א וגם אין עדים שהוא כ"י (יוצא ממקום אחר) כדמשמע לכאורה מדקאמר ר"י מתני' אמר' כן אם יש [עדים כו'] כ"י יוצא ממ"א כו' א"כ רשב"ל מתני' קאמר אלא ודאי כשאין כ"י יוצא ממ"א איירי רשב"ל והיינו דקאמר ר' יוסי מתני' אמרה כן דכל היכא דהוחזק השטר תו לא מצו לומר מבודין היינו ותנא דמתני' דהוחזק ע"י כתב או ע"י עדי' ואתא רשב"ל להוסיף על מתני' ואע"ג דליכ' לא כתב ולא עדים אלא שהובא לב"ד וקראוהו ב"ד וליכא למיחש לאחריני ששמותן כשמות של אלו הרי הוחזק בב"ד ותו לא מהימני לומר מבודין היינו אבל היכא דליכא כ"י יוצא ממקו' אחר וליכא סהדי אחריני דמסהדי אחתימייהו ולא הובא לב"ד וקראוהו בה מודה רשב"ל שיכולין לומר מבודין היינו ויכולין כמו כן לומר לא חתמנו מעולם כההיא דפ"ב דכתובות [י"ח ע"ב] דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כ"י יוצא ממ"א אינם נאמנין ואמר רמי בר חמא לא שנו שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין א"ל רבא כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכ"ת ה"מ בעל פה אבל בשטר לא האמר רשב"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד אלא אי איתמר ארישא איתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין לפי שאין אדם משים עצמו רשע, והשתא דארשב"ל עדים החתומים על השטר וכו' הו"ל מגיד ואכתי תקשי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא התם מיירי כשלא הובא השטר לב"ד ולא נקרא לפני ב"ד כי עדיין לא הוחזק בב"ד לכך נאמן לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות מיגו דאיבעי אמרי לא חתמנו מהימנא אפ"ה לא מהימני למימר דאנוס מחמת ממון ואע"ג דאיכא מיגו. הלכך איתבריר לן דכל תרי דחתימי אגיטא או אשטרא דממונא או דקדושין והובא השטר לב"ד אפי' האי מערער צוח ואמר להד"ם לא משגחינן ביה מד"ת ואפי' אמרי סהדי לא חתמנו לא מהימני הלכך הא דאתינן עלה נראה בעיני הואיל והובא שטר קידושין לפניכם וחתימי תרי וליכא למיחש לשמותיהן שוין וקראתם אותם הרי הוחזק שטר קידושין לפניכם שאתם ב"ד והאי דקאמרי שאין זה חתימתם לא משגחינן בהו ובעיא גיטא דאורייתא.
וההיא דשלהי יבמות ירושלמי [הלכה ז'] מצאו שטר כתוב מת פלוני או נהרג פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתני' מסייעא לדין מתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' ירמיה ע"פ שנים עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ מתורגמן ולא ע"פ עד אחד ולא ע"פ עד מפי עד ועכשיו אין משיאין עד מפי עד [דכוות' ע"פ כתבן וע"פ תורגמן משיאין] מתני' מסייעא לר' בון דתני' יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני או נהרג פלוני משיאין את אשתו וכו' [פירוש] מצאו כתוב בשטר (אפי') [אני] ראובן מעיד שמת שמעון ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו משום עיגונא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ומייתי לה תלמוד' מברייתא דמדין תורה אין משיאין עד מפי עד אפ"ה נהגו להשיא עד מפי עד משום עיגונא התירו מתני' מסייעא לר' בון בר כהנא דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלו' או נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אין משיאין את אשתו דכולי האי לא אקיל רבנן והלכה כר' בון בר כהנא דאין משיאין ודוקא על השטר כה"ג שייך לומר מפיהם ולא מפי כתבם אבל עדות הבא בשטר וחתום בו חנוך בן ראובן והכיר לסהדותא ולא אתנשי (לביה) [ליתא] בהא (לא) מפיהם ולא מפי כתבם ואין בזה להאריך כי דברים ידועים הם. הלכך מכל פנים הא דאתינן עלה נראה בעיני דבעיא גיטא מד"ת. אך לבי מגמגם מ"ש בה"ג אמרי משמיה דמר יהודאי דסהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא מיהו לא קים לי במאי דכתיב מהימן ואקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקאתי מעלמא ואוקמי' ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי דילמא אי הוו סהדי הוה אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה והדר להו לכתחילה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימנו וכ"כ ה"ר משה בר מיימון זצ"ל [פ"ח עדות הלכה ד'] שטר שיצא לב"ד ובאו שנים ואמרו כתב ידינו זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו יודעים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר הרי הוא כחרס עד שיתברר עדותן [לפנינו ברמב"ם איתא והרי הן כחרשי' עד שיזכרו עדותן] א"כ הא דאתינן עלה אפי' היו אומרים חתמנו אבל לא ראינו שקידשה היו נאמנים לומר שלא ראו הקידושין כ"ש השתא דאמרי שאין זה חתימתן דמהימני, אם לא נאמר דהיא גרע טפי דהא חזינן להו דחתימי ואמרי לא חתמנו אבל התם לא ידעינן אם ראו המלוה או המכר אם לא. מיהו בלאו הכי לא נהירא לי דמר רב יהודאי וה"ר משה מיימן דתנן פ' ב' דכתובות [כ' ע"ב] זה אמר זה כתב ידי [וזה אמר זה כתב ידי] צריכין לצרף עמהם עוד אחר ד"ר וחכ"א א"צ לצרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ואמר בגמ' כשתימצי לומר לדברי ר' על כתב ידן הם מעידים לדברי חכמי' על מנה שבשטר הם מעידים פירש"י אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ואר"י אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או המכר מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה ואפי' מר יהודאי גאון וה"ר משה בר מיימן לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא אבל באיסורא לא. הלכך מכל פנים נראה בעיני דהא דאתינן עלה שאין כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט.
<h2>דף כא:</h2>
ואשר כתבת על המביא גט ממדינת הים אם צריך ליזהר שלא יתננו לה בלילה כיון דהוי דין שהרי שליח מצטרף עם השנים להיות שלשה לקיום הגט וקיום שטרות הוי מעשה ב"ד כדמוכח בכתובות [כ"ב ע"א] ובחזקת הבתים [מ' ע"א] גבי קנין בפני שנים אצ"ל כתובו דמעשה ב"ד בעי תלתא, או שמא כיון דקיום שטרות דרבנן יכול ליתנו לה אף בלילה. אע"ג דאמרי' ביש נוחלין [קי"ג ע"ב] ובסנהדרין [ל"ד ע"ב] שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין אלמא כל מעשה ב"ד אפי' מדרבנן אין לעשות בלילה דמתנת שכיב מרע מדרבנן כר"נ בפ' מי שמת [קמ"ז ע"ב], יש להעמידה במתנת שכיב מרע במקצת שיש בה קנין וכמ"ד מתנת ש"מ דאורייתא אבל קיום שטרות דרבנן אפשר דכשר בלילה דהוי כגמר [דין] כמו חליצה למאן דמכשר בפ' מצות חליצה [ק"ד ע"א] ומפרש התם טעמא דכגמר דין דמיא ע"כ לשונך. נפלאתי על חכם כמותך שאתה מביא מקיום הגט שהוא דרבנן על נתינת הגט מידו לידה או מיד שלוחו לידה שהוא דאורייתא המתירה לשוק ופוסלה לכהונה למיקם עליה בלאו דגרושה ונראה בעיני דאשה שקבלה גיטה בלילה שאינה מגורשת דתחילת דין שפטינן ביום ולא בלילה כדתנן פ' אחד דיני ממונות [ל"ב ע"א] דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרי' בגמרא [ל"ד ע"ב] מנא הני מילי א"ר אחא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין. ואין לומר דמצוה בעלמא קתני מיהו אם התחיל בדינו בלילה בדיעבד כשר דינו, דהא ר"א מפסיל חליצה בדיעבד משום דסבר חליצה כתחילת דין דמיא. הא למדת דאם התחיל בדינו בלילה דאפי' בדיעבד דיניה לאו דינא. הלכך נתינת הגט בלילה לא הויא נתינה ואינה מגורש' דמשפט כתיב ביה כההיא דפ' המגרש [פ"ח ע"ב] דאביי אשכחיה לרב יוסף דהוה קא מעש' אגיטא א"ל הא אנן הדיוטו' (תנן) [אנן] ותני' אר"ט כ"מ שאתה מוצא אגוריאות של עכו"ם אע"פ שדיניהם דין אי אתה רשאי להזדקק לפניהם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות (אלא) [אלמא] דהאי קרא דאלה המשפטים מיירי נמי בגיטין ומשפט פסול בלילה (אבל) [אפי'] בדיעבד כדפרי' וא"ת האי קרא דושפטו את העם מוקמי' לה בליל' הלכך נתינת הגט בלילה שהוא תחילת הדין פסול אפי' בדיעבד מידי דהוה אחליצה דקיי"ל שהיא תחילת הדין דתנן בפ' מצות חליצה [שם] חלצה בלילה חליצתה כשירה ר' אליעזר פוסל ואוקמינן דבהא פליגי דר"א [סבר] חליצה כתחילת דין דמיא ות"ק סבר חליצה כגמר דין דמיא ופי' ר' יהודה בר נתן זצ"ל כתחילת דין דמיא דע"י חליצה קא מתחלא למתבע כתובתה ולמ"ד כגמר דין דמיא ע"י חליצה דכגמר דין כתובתה כגבויה דמיא וה"נ יש לי לומר דפליגי בנתינת הגט דעל ידו גובה כתובתה כדתנן [כתובו' פ"ח ע"ב] הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לר' אליעזר על ידו קא מתחלא למיתבע כתובתה ולרבנן ע"י גט כתובתה כגבויה דמיא וקיי"ל כר"א דחליצה כתחילת דין מדאמר [יבמות שם] ר' אבא בר חייא קטוספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה ואמר שמואל כמה רב גובריה דעבד כיחידאה פירש"י וכן ריב"ן (דלגבותא) [דלגנותיה] קאמר שמואל כלומר שחולק על רבי אבא בר חייא דמכשיר בלילה וסובר דחליץ בליליא חליצתה פסולה ואסיקנא אב"א כולה נמי יחידא' קתני לה דתניא אר"י בר יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק ביחידי בלילה והכי קיי"ל וכ"מ באלפס וז"ל אמר שמואל כמה רב גובריה דעביד כיחידאה דתניא א"ר ישמעאל בר יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק וביחידי בלילה למימרא דלית הלכתא כותיה עכ"ל, אבל לישנא קמא לא הזכיר ש"מ דכי האי לישנא ס"ל, ותו דכתב בפירוש למימרא דלית הלכת' כותיה ואמרי' נמי ר"פ כל הגט [כ"ד ע"ב] במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולין ופוסלין ובתשובות הגאונים שבספר המקצועות כתב וצריכין ב"ד למקבע דוכתא ביממא דלית הלכתא כי האי מתני' דקתני חלצה [בלילה] חליצתה כשירה אלא כר"א דפסיל עכ"ל. ובפר"ח כתב אי בעית אימא הני כולהו מכשר בכולהו לכתחילה דתניא א"ר ישמעאל בר' יוסי כו', משמע דלא פליג שמואל אלא לכתחילה וע"ז הקפיד על (רב) [ר' אבא] בר חייא קטוספאה שעשה לכתחילה אבל בדיעבד משמע מלשונו דמכשיר שמואל מיהו לא מסתבר לי אלא כדברי (דאתי') [רבותי'] דפסלי אפי' בדיעבד וכן פסק ה"ר משה בר מיימן [פ"ד יבום הלכה ט"ז] דחליצה בלילה פסולה וכ"כ רבי' אלפס בסידור חליצה שלו ברישא צריכין בי דינא למיקבע דוכתא ביממא הלכך אתבריר לן דחליצה בלילה פסולה. הלכך נתינת הגט בלילה [נמי פסול] דחד טעמא היא כדפרישית. ותו נראה בעיני דאפי' למ"ד חליצה כגמר הדין מודה בנתינת [הגט] דהוא תחילת דין שאני אומר דהא דפליגי לענין חליצה לאו מטעם כתובה אלא ר"א דסבר שהוא תחילת דין מפני שיבמה לשוק בלאו והשתא הוא דמתחיל להתירה ולת"ק דאמר שהיא כגמר הדין מפני שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה לשוק מת בעלה פקעה מיתה ועדיין איסור לאו מורכב עליה חלץ לה פקע לה איסור לאו הלכך דמי לגמר דין, אבל נתינת [גט] מכי יהיב לה גיטא פקעה לה כל האיסור ואין שייך בהו תחילה וסוף ולד"ה כתחילת הדין. הלכך נתן לה גיטא בלילה לאו כלום הוא ולא מיגרשא אפי' נתן לה מידו לידה וכ"ש שלוחו שצריך קיום שאם נתן לה בלילה לאו כלום הוא. הלכך נראה בעיני אשה שקבלה גיטא בליליא ל"ש מידו לידה ל"ש מיד שלוחו ל"ש באותה מדינה ל"ש בבא ממדינת הים אחרת לאו כלום הוא ואינה מגורשת כלל. והא דתנן בהקורא למפרע [כ' ע"ב] כל היום כשר לקרות את המגילה וכו' ולא קתני ולנתינת הגט, הא לא קשיא דה"נ לא תני חליצה ודינין דלא קתני אלא מצות עשה דחובה וזמן קבוע. ודבר זה לא כתבתי לסמוך עלי בשעת מעשה עד שאשמע דעת רבותי מה יאמרו אע"פ שנראה בעיני כמו שהוכחתי מחליצה מדכתיב ביה משפט. ואע"ג דמייתי לה אעישוי גט ולא אשכחן דמייתי ליה אנתינת גט אפ"ה ליכא למימר דדוקא אעישוי כתיב ואלה המשפטים ולא אנתינה וראיה לדבר בהחולץ [מ"ו ע"ב] דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה ופירש"י וכן רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דה"ט דאין מטבילין גר בלילה ואע"ג דלא אשכחן דכתיב משפט אטבילת גר אלא באמור [אל] הכהנים כתיב גבי מברך את השם וגבי מכה נפש אדם ונפש בהמה משפט אחד יהיה כגר כאזרח יהיה ובשלח לך אנשים גבי קרבנות תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם ובכי תצא כתיב לא תטה משפט גר דהיינו שהוא תובע אחרים ממון או אחרים תובעין אותו (אלא) [אבל] בטבילת גר לא אשכחן דכתיב משפט דלא כתיב טבילת גר בתורה אלא דילפינן לה מאבות, דהא כתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו אפ"ה לא אמרינן דמשפט דכתיב בגר היינו דוקא לענין מברך ומכה וקרבנות ודיני ממונות ולא לענין טבילה דלא כתיבא באורייתא אלא מוקמינן ליה אכל עניני גר ואפי' אטבילת גר אע"ג דלא שייך בטבילתו שום דיני ממונות שאינו גובה שום ממון ע"י טבילתו ופסקינן הלכתא דאין מטבילים גר בלילה. מעתה יש לי ללמוד מיכן אפי' אי הוה כתב ואלה המשפטים בפירוש (אבל) אעשוי אין לומר דדוקא אעישוי קאי ולא אנתינת גט בק"ו מטבילה שאינה גובה ממון ק"ו נתינת גט שהיא [גובה] כתובתה ובלאותיה ואין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות בנכסי מלוג ופטור מקבורתה ומפרקונה ושייך ביה דינא טובא כ"ש דמוקמינן ביה המשפטים ושפיר ילפינן מינה דאין נותנין גט בלילה דמשפט כתיב ביה אלא ביום דווקא. וכי תימא לבעי נתינת גט תלתא ולא אשכחן דהוזכרו תלתא אלא במביא גט ממדינת הים [גיטין ה' ע"ב] משום דקיום שטרות בשלשה וגבי ביטול גט בהשולח [ל"ב ע"ב] ואמאי הואיל ונתינת גט משפט כתיב ביה לבעי תלתא כדא"ר יוחנן גר צריך שלשה משום דכתיב ביה משפט. לא היא דע"כ תלתא דקאמר ר"י היינו מדרבנן ואפי' בדיני ממונות גופייהו דא"ר חייא בר אבא אר"י לית ליה עירוב פרשיות [ב"ק ק"ו ע"ב] לית ליה תלתא [סנהדרין ב' ע"ב] אלא ע"כ תלתא דקאמר מדרבנן היא דקאמר והא נמי דדייקי' מדרב ספרא ש"מ (מדצריך) [דמצריך] שלשה היינו מדרבנן ואפי' בדיני ממונו' חד כשר דאוריית' דקיי"ל כרב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר דשמואל קאי כותיה כדאוקימנא דאית ליה דשמואל ולשמואל ה"ה אפי' חד אלא קמ"ל דאפי' שנים נקראו ב"ד חציף ופסיק בה"ג כשמואל אע"ג דרבא פליג עליה משום דרב נחמן קאי כותיה דאמר [סנהדרין ה' ע"א] כגון אנא דגמירנא וסבירנא דייננא אפי' יחידי הלכך גר אע"ג דכתיב ביה משפט חד סגי מדאורייתא מיהו טבילה ודאי ביום בעי מידי דהוה [אמשפט] דדוקא ביום אע"ג דסגי בחד הלכך נתינת גט נמי אע"ג דכתיב ביה משפט לא בעי תלתא ובפני חד שיודע להקרות סגי, אלא דבעינן תרי שימסור הגט לפניהם דלא מיבעיא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי אלא אפי' לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי מסירה [בתרי] דאין דבר שבערוה פחות משנים הרי קיימא לן שצריך למסור לה הגט בפני שנים ואותם שנים שמוסר לפניהם בעינן שידעו להקרות את הגט דאמר [גיטין י"ט ע"ב] מרימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייהו ופירש"י דהיינו עדי מסירה הלכך הואיל ויהבו לה באפי תרי שיודעין להקרות הן הן עדי' הן הן דיינין דהואיל ויהיב ליה להאי גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כי האי גוונא עד נעשה דיין אפי' בדאורייתא כההיא דפ' החובל [צ' ע"ב] דר"י נשיאה עד ודיין הוה ואפיק מיניה מנה צורי ופלוגתייהו דר"ט ור"ע אוקי שראו בלילה שאינו ראוי לדין [אבל ביום] עד נעש' דיין אע"ג דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה ותנן בפ' ראוהו ב"ד [כ"ה ע"ב] ראוהו בית דין בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש ופרכי' לא תהא שמיעה גדולה מראיה אר"ז כגון שראוהו בלילה ופרכי' לימא מתני' דלא כר"ע ושנינן אפי' תימא ר"ע ע"כ לא קאמר ר"ע התם אלא בדיני נפשות וכו' אבל הכא אפי' ר"ע מודה. שמעינן נמי מהתם דהיכא דראה ביום שהעד נעשה (בלילה) [דיין]. ואע"ג דסתרין אהדדי דהחובל ודראוהו מ"מ שמעינן מינה דהיכא דראה ביום שהעד נעשה דיין. הלכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום לא בלילה. ומגמגם מה שאומר משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ולא אכתוב עד אראה מה שישיבני רבותי על הגט. ונראה בעיני דקיום שטרות אפי' בלילה וכן קיום הגט אף ע"ג דאין נתינתו כ"א ביום מדאמר בפרק האשה שנתארמלה [כ"א ע"ב] גבי שלשה שישבו לקיים את השטר ש"מ עד נעשה דיין ופרכינן מראוהו שלשה והן ב"ד וכו' ושנינן הנח עדות החודש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן ותימא דפריך לה מינה והא אוקימנא שראוהו בלילה ואילו שלשה שישבו לקיים את השטר ע"כ ביום עסקינן אם אין קיום שטרות בלילה אלא יש לי ללמוד מיכן דקיום שטרות אפי' בלילה ורב הונא סתמא קאמר שלשה שישבו לקיים את השטר ואפי' בלילה ופריך שפיר מראוהו ב"ד דאוקמה בלילה. הלכך לא היה לך (להדיא) [להביא] מקיום הגט על נתינת הגט ותלתא דבעינן בקיום הגט לאו משום דמעשה ב"ד אלא משום שיהו נראים כב"ד שלא יהא עד מפי עד כדפירש רבינו שמואל בחזקת הבתים [מ', ע"א ד"ה קיום].
